שני מינוסים יהפכו לפלוס
הפנסיה ומצוקת הדיור - שתי בעיות מרכזיות המציקות למשק הישראלי. פתרונן צריך להיות משולב: על גופי הפנסיה להשקיע בפרויקטים של תשתיות לאומיות ודיור להשכרה
לא מעט נכתב בשנים האחרונות על שתיים מהבעיות הכלכליות העיקריות שבפנינו: הפנסיה והדיור, והועלו רעיונות כאלה ואחרים לפתרון. אך למרות כל מה שנכתב, שינוי יתחולל רק לאחר קריאה ציבורית רחבה וממוקדת בדרישה לפתרון. מאחר שמדובר בנושאים מורכבים וקשים לעיכול, נראה שהתובנה לגבי הפתרון הרצוי תתעכב בעידן התקשורת הכותרתית. הפתרון הוא לכרוך את שתי הבעיות לכדי מענה לשתיהן. או בהפשטה: משני מינוסים ייצא פלוס. ניתוב עודפים מכספי החיסכון הפנסיוני לחסר בתחום התשתיות ומצוקת הדיור, יוכל להוות מענה למחאה החברתית שדעכה אך לא השיגה את מבוקשה ואולי לא ביטאה אותה בצורה ברורה. הפתרון מבוסס על כך שחלקים מהותיים וקבועים מכספי הפנסיה יושקעו, באמצעות איגרות חוב מיועדות, בפרויקטים של תשתיות לאומיות ובניית דירות להשכרה. בדרך זו החוסכים לפנסיה מרוויחים פעמיים. פעם אחת: כספיהם משמשים ליצירת תשתיות לאומיות (כבישי אגרה, רכבות) ובנייה להשכרה; עלייה ברמת החיים ובתעסוקה תבוא עם התפתחות התשתיות והתחבורה, ותתרום לאיכות חייהם. פעם שנייה: מובטח להם גידור הסיכון לכספי הפנסיה. ניתן להתחיל בכך שגופי הפנסיה יחויבו להוסיף מסלול השקעה בתשתיות לאומיות, שבו יחליטו החוסכים האם להשקיע. במסלולי השקעה אלה אין צורך בניהול ניירות ערך ע"י גופי הפנסיה, אלא במנגנוני בקרה שיצרו בטחונות שאכן הכספים הולכים לאותם פרויקטים לאומיים. וכך, במקרה של סלילת כביש אגרה או קו רכבת לאילת, שבו החברה המבצעת הפועלת במתכונת פרויקט BOT אינה עומדת בהתחייבויותיה לפרעון איגרות החוב - הנכס ישועבד לטובת אותן איגרות חוב שרכשו גופי הפנסיה. מימדיהן ואופיין של שתי הבעיות מאפשר את השלוב בין שתיהן לפתרון. ההיקף האדיר של כספי הפנסיה מתאים להיקפי הפרויקטים בתחום התשתיות. האופי הכלכלי דומה: מצד אחד כבישי אגרה, קווי רכבת ודירות להשכרה מניבים תמלוגים מובטחים לאורך שנים; ומן הצד השני: החוסכים מפקידים כספים על פני זמן ומצפים לרנטה מובטחת לפנסיה בגיל פרישה. בנוסף, והחשוב ביותר לחוסכים: הביטחונות. ברגע שמדובר בתשתיות לאומיות, הרי שגם במקרים של קריסת אחת מחברות התשתיות ניתן להבטיח מראש, באמצעות חקיקה, כי לחוסכים תינתן מניית זהב בכל פרויקט תשתיות לאומיות, אשר תבטיח את זכותם לקדימות על פני הנושים האחרים לרבות הנושים מובטחים. כלומר במקרי חדלות פירעון תעמוד בדין זכותם של העמיתים לפני זכותם של הבנקים שבד"כ מבטיחים עצמם באמצעות שיעבודים ספציפיים על נכסי המקרקעין (משכנתא) בפרויקטי התשתיות. כך פתרנו את הישנותם של מקרים דוגמת אפריקה ישראל, דלק נדלן ולאחרונה א.די.בי. . יתרון נוסף של שנוי חקיקה בדרך של מניית הזהב הוא חיסכון במנגנוני בקרה על האשראי הניתן על ידי המוסדיים ובדמי ניהול לעמיתים. נשאלת השאלה האם אנו ממציאים את הגלגל ? והתשובה היא לא. פתרונות דומים מיושמים בעולם הרחב ואני מפנה לנייר עבודה מבית משרד האוצר אגף שוק ההון, משנת 2010, המבוסס על סקרים שנערכו בעולם ובמדינות ה OECD. היפה בכל העסק, שהפתרון אינו בא על חשבון תקציב כלשהו ולממשלה לא יכול להיות תירוץ תקציבי שלא לממשו. אז למה הוא לא מתממש? כי יש צורך בתמיכה תקשורתית ומחאה ציבורית. לחוסכים אין לובי בכנסת ולמרוויחים מהחידלון הקיים יש, ויש מי שידאג לאינטרסים שלהם. גופי ההשקעה הקיימים לא ירצו לוותר בקלות על שליטתן בהשקעות, ואילו מי שמממן כיום את הפרויקטים - בנקים וגורמים אחרים - לא ירצה תחרות. לכן, הציבור צריך להשמיע את קולו. זה נוגע לנו ולילדינו, להווה שלנו ולעתיד שלנו תמצית הדברים לעייל נשלחו לנציגנו בכנסת בסמוך למחאה החברתית בשנת 2012. ימים יגידו. בברכה נעם צדוק